במדבר, פרשת חקת
פרק י"ט עד כ"ב
(גרסת מורה דרך )
הפרה האדומה
הפרה האדומה, אותה פרה מימי המקדש ששימשה כקרבן שבאפר שלה היו מטהרים את הטמא ( והוא מטמא את הטהור), היא אחד העניינים המופיעים בפרשה זו. הטקס מתמיה ומוזר והוא עוסק במה שמסווג קרבן חטאת ( י.מילגרום בתוך עולם התנ"ך, עורך ראשי יהודה שיף).
כשאנו עומדים למרגלות הר הזיתים בירושלים יש המציינים כי על גבי החלק העליון היו שורפים את הפרה האדומה. המקור לכך הוא תמוה : הרב יונתן אדלר, "מקום שרפת הפרה האדומה בהר הזיתים", תחומין, כב (תשס"ב), עמ' 537 – 542.. מדוע הוא תמוה ? כי ההר הוא אתר קבורה מקדמא דנא. ואם כן, מה לטקס טהרה ולמקום טמא.
יש בין הרבנים מי שמתרץ זאת בכך שלא כל ההר היה שטח קבורה בימי המקדש .
אני נוטל את פרק ג' בהלכות פרה אדומה בי"ד החזקה של הרמב"ם ומקריא :
אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר יט,ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה. וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שני רגלי הכיפה על גג שני כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול–מפני קבר התהום. אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה–תחתיהן חלול, מפני קבר התהום. והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה
הר המשחה, שמו של הר הזיתים, מוזכר פעם אחת בספר זכריה .
בספר מלכים נכתב שהיה המקום שבו התקיימו במות לאלילים ועל כן נקרא גם הר המשחית. זה היה שמו עד אשר המלך יאשיהו ערך את הרפורמות שלו בעקבות מעשי שלמה המלך – בונה המקדש הראשון שעליהן אנו קוראים:
וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ
( מלכים ב' כ"ג, יג)
האזוב
אחד מאותם צמחים שנפוצים בארץ ישראל הוא האזוב המצוי
Origanum syriacum
הוא, אומר כל מורה דרך, הצמח שאתם מכירים כזעתר.
אבל הפרשנים שעוסקים בבוטניקה של המקרא וחוקרי המקרא מדברים על צמח אחר . הם מציינים את הקורנית
Origanum Maru
פניו שעירות והוא מתאים להזאה ( לשפיכה על הטמא ) .
קדש (במדבר פרק כ' פסוק ט"ז)
הנה עניין שנוגע למורי דרך שמדרימים לעבר קדש ברנע.
פרופ. גרשון גליל, חוקר מקרא, מציין כי קדש (במדבר, פרק כ' פסוק ט"ז) הוא נווה מדבר מקודש ועיר בגבולה הדרומי של א"י , שהינה מקום מקודש ומרכז פולחני וצבאי לשבטי ישראל לפני כיבוש הארץ. מכאן הוא שלח את המרגלים לראות את הארץ ומכאן אף שלח שליחים למלכי אדום ומואב בבקשה לעבור בגבולם.
קדש זוהתה על ידי החוקרים של המאה העשרים כקבוצת המעיינות עין קודיס, עין קודיראת, עין אל קוצימה ועין מוילח – 80 קילומטרים דרומית לבאר שבע. השם הערבי , עין אל קודיס, המעיין הדרומי, מציין את כל נווה המדבר הזה.
בחפירות שנערכו בתל אל קודיראת המזוהה עם קדש ברנע אותרו שלוש מצודות מתקופת הברזל שנבנו זו על גבי זו. הן מאוחרות לשנים שבהן היו בני ישראל סובבים בדרכי המדבר ( ד"ר רודולף כהן, אגף העתיקות פרסם בעניין זה פרסום משנות השמונים של המאה הקודמת).
הישוב שאותר במקום הוא מאוחר למסעי ישראל ועל כן הממצאים הם מאוחרים אבל בהם אפשר למצוא את הכתובת הדרומית הקדומה ביותר של השם "יהד" שהייתה נפוצה בימי שיבת ציון בפחוות יהודה. טביעות דומות אותרו בירושלים בעין גדי ובמקומות אחרים אבל זו הפעם הראשונה כנראה שטביעה כזאת נחשפה בדרום הארץ.
