בית אליעזר בן יהודה ברחוב אתיופיה 11 בירושלים נפתח, בימים אלה, והוא מאוכלס בעסק למלאכת יד או צורפות. עד לאחרונה הדלת הייתה מוגפת והקומה השנייה, שבה התגורר מחייה השפה העברית, הייתה סגורה.
חדרו באקדמיה ללשון עברית בגבעת רם בירושלים סגור לרגל שיפוצים ואי אפשר לבקר בו ומי יתן ונוכל לבקר בחדר זה במלאת מאה שנים למותו, בשנה הקרובה, 2022 .
הוא התגורר בדירה הקטנה ברחוב אתיופיה 11 עד מותו בשנת 1922 ומכאן יצא ארונו לבית הקברות בהר הזיתים.
מי שמבקר ברחוב שם לב לחרדים שעוברים ברחוב הצר לעבר מרכז העיר ומסיטים את עיניהם מן השלט שהציבה המועצה לשימור אתרים בסמוך לכניסה. השלט מציג את התמונה של אליעזר בן יהודה ומביא כמה מילים על מחייה השפה העברית. עבור היהודים הרחוב הזה הוא בבחינת "טרייפעלה געס" (רחוב הטרייפה, כיון שאליעזר בן יהודה הוכר על ידם כאיש טרף ולא כשר שהעז להרים קולו לבקר את אורחות הרחוב החרדי בעיתוניו והורה לדבר בלשון הקודש ביום יום ). מעת לעת, הם מוחקים את תמונתו ואת הדברים שנרשמו לזכותו.
בעת שהגיע לירושלים נהג עגנון לסור לבתי אנשים וכך למד על בתים כאלה ואחרים שאותם צרף לסיפוריו. בספרו המונומנטלי "תמול שלשום" הוא מביא סיפור על ביקורו של גיבורו יצחק קומר בבית אליעזר בן יהודה וכך הוא כותב :
"אותו היום הניח יצחק את מלאכתו ונטל לעצמו מועד כדי להראות לחבריו את ירושלים…והגברת חמדה בן יהודה נהגה בהם טובת עין והראתה להם את השולחן שהכניסה לו לבן יהודה לבית האסורים וכן הראתה להם את הארון הגדול, שכל הלשון העברית מכונסת בו, מבראשית ברא אלוהים עד המילים שיצרה היא. דברים הרבה יש בירושלים לא תמלא עין מראות.
(ש"י עגנון , תמול שלשום , עמוד 331 במהדורת תשכ"ב )
כאן נוהג הסופר ש"י עגנון כבוד באליעזר בן יהודה. הוא דיבר במילים טובות על מעטים ולא חסך שבטו מאנשים רבים שפגש בדרכו. אחד מאלה שדן אותם ברותחין היה מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה.
נקדים ונאמר כי גם אליעזר בן יהודה לא חסך שבטו מהסופר שהיה, בראשית המאה הקודמת, סופר צעיר, שזכה לתשבחות של בני העלייה השנייה. ואליעזר בן יהודה היה כבר בעל שני עיתונים וידוע כמוביל השפה העברית בארץ ובעולם בעוז רוח.
על דין הדברים בין השניים אפשר ללמוד מעבודת הדוקטור של ד"ר יוסי לנג שנתפרסמה בשני כרכים תחת השם "דבר עברית", חיי אליעזר בן יהודה (הוצאת יד בן צבי 2008 ).
בכרך השני אתה מגלה מערכת יחסים מורכבת.
עגנון אינו נזכר במאמריו ובמכתביו של אליעזר בן יהודה וקשה לדעת מה הייתה דעתו עליו אך הוא ראה בו "כח חשוב". הוא אפילו ניסה לצרף אותו לעיתונו "האור" אבל עגנון לא התפתה ואליעזר בן יהודה , על פי ספרה של חמדה בן יהודה "נושא הדגל", אמר : "שהוא (עגנון) אינו מהעולם הזה ומרחף בשטחים רחוקים ממנו".
ד"ר יוסי לנג ציין כי אהבה לא שררה בין השניים.
נראה שמה שהלהיט את היחסים, מבחינה שלילית- כמובן, הייתה הביקורת שמתח עיתונו של אליעזר בן יהודה "האור" על סיפורו של עגנון "והיה העקוב למישור" שבה נכתב :
"(מדובר) במעשייה עממית כתובה בסגנון רבנים חרדים (….) (ו)מסופקים אנו אם זה יכול להתקבל בתור מהלך חדש בספרות".
עגנון לא שכח את היחס שלו זכה מעיתונו של אליעזר ומה שהלהיט עוד יותר את יחסו כנגד בן יהודה היה הביקורת על סיפורו "לילות" שבה נכתב ש"אין זו ספרות משופרא דשופרא".
עגנון לא נותר חייב.
הוא אמנם זימן את גיבור יצירתו "תמול שלשום" יצחק קומר ואת גיבורת יצירתו "בנערינו ובזקנינו" סוניה צווירינג לביתו של אליעזר בן יהודה, כפי שכבר הראינו, אבל הוא לא שכח ולא סלח.
נראה כי אף הוא עצמו ביקר במקום ושוחח עם חמדה בן יהודה, אבל הוא סלד מפועלו
ד"ר יוסי לנג : עגנון סלד מחידושי המילים של אב"י והוא עט עליהם כמוצא שלל רב כדי להוכיח "שאין להם יסוד ושורש בלשון הקודש, כגון "מברשת" וכן שאר כל מיני מילים שכל אחת כעורה מחברתה. בספורו "בנערינו ובזקנינו" מנה עגנון אחדים מהם כגון : רצינות, ליטוף ומלון, ובאחד הדפים בעזבונו שעליו רשם לעצמו מילים לסיפור, כתב בין השאר : "רצינות (מילה שבדה בן יהודה ) וכו'"
(שם, ע"מ 672 )
יתרה מזאת, הוא אהב לאסוף טעויות ממילונו ולמתוח ביקורת על בני המשפחה של בן יהודה שהפכו אותו "אבי התחייה של הדיבור העברי" (לשונו של עגנון).
יש לומר כי אליעזר בן יהודה נפטר בבית ברחוב אתיופיה 11 ואמור היה להתגורר בבית שבנתה עבורו חמדה בן יהודה ברחוב עין גדי בשכונת ארנונה (תלפיות) בדרומה של העיר, לא הרחק מביתו של ש"י עגנון אבל לא הספיק להתגורר שם כי נפטר טרם עת ממחלת השחפת שממנה סבל.
נוכח גישתו של ש"י עגנון כלפי בן יהודה יש להזכיר כי בעוד בנימין זאב הרצל לא סבר שיש לדבר עברית בארץ ישראל הרי בן יהודה הקדיש את חייו וחיי משפחתו להוראת השפה העברית המדוברת.
וכך כתב הרצל :
שפת הארץ
רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש י דבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כלנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.
שפות הז'רגון הבלולות והמנוולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם ביחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תיסכון ביותר לעניני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה
(בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, תרגמה מגרמנית : מיכל ברקוביץ)
וכה אמר אליעזר בן יהודה :
עתה מצאתי מה עלי לעשות תכף ומיד. ראיתי, כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המֹשלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, אין איש יכל למנע אותנו מזה אם רק נרצה.
אבל, האפשר הדבר ?
זו היתה השאלה הגדולה שעמדה עתה בפני.
(אליעזר בן יהודה, הקדמה למבוא הגדול למילון של אליעזר בן יהודה )
על דיווח ביקורי בעיירת הולדתו של אליעזר בן יהודה לחצו כאן
https://onegshabbat.blogspot.com/2014/09/blog-post_26.html
היכל התהילה/ ד"ר אברהם ברוור ( 1884 – 1975 ) חושף העבדות בקרב יהודי קורדיסטאן
בחלק זה של הבלוג שלי אני אכתוב, מדי פעם בפעם, על דמות שזכאית להיכנס להיכל התהילה בזכות תרומתה לחקר ארץ ישראל והאזור. ואם מדובר במורה דרך שופרייא.
—
כיון שבסיפורי הראשון התייחסתי לש"י עגנון אמשיך ואספר על מי שעגנון הגדירו כחברו הטוב ביותר ואני מתכוון לגיאוגרף והסייר ד"ר אברהם ברוור. אם החוקר והגיאוגרף אברהם לונץ היה ממקורביו של אליעזר בן יהודה, על פי עדות חמדה בן יהודה, הרי הגיאוגרף אברהם ברוור היה המקורב לעגנון וזה שסעד אותו עד לסוף חייו, בשנת 1970.
הם היו נפגשים תכופות ומאחר ואברהם ברוור היה יהודי דתי הם שוחחו על דברי תורה ובשנותיהם האחרונות על השואה של יהדות גליציה. הן ד"ר אברהם ברוור והן ש"י עגנון היו יוצאי גליציה ושניהם כתבו על השואה שעברה על העם היהודי ועל משפחותיהם בגליציה שבדרום פולין. עגנון, שהחזיק לידו מומחים הן ללשון והן לגיאוגרפיה, נועץ בד"ר אברהם ברוור, שכתב ספר על יהודי גליציה וחכמיה, בהגיית שמות של מקומות. אנו יודעים שברוור כתב לעגנון מכתבים ממסעותיו בעולם ועגנון אף הצטרף מעת לעת לשיעוריו ברחבי ישראל.
בסיפורו המיסטי "עידו ועינם"- שנכתב כנראה בביתו של גרשום שלום בשכונת רחביה בירושלים, בעת שבני הזוג שהו בחו"ל- הוא מביא את תיאוריו של החוקר גבריאל גמזו שמתאימים לדמותו של אברהם ברוור.
וכך הוא כותב אודותיו : "בן תורה ומכיר את רוב העולם וסייר ארצות רחוקות והגיע למקומות שלא קדמו שם שום תייר. קרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה וסיבב את חצי העולם . ממש אין ישוב של יהודים שלא היה גמזו שם… הביא מכל המקומות סיפורי אגדות ומנהגות ומשלי חכמים ופתגמים ושיחות עוברי דרכים ועל כל מאורע ומאורע היה מספר מעין המאורע וכן לימים התחיל נוסע לארצות הרחוקות. לימים התחיל נוסע למקומות שלא עבר בהם אדם אירופי. עד לקדקדו של מדבר הגיע".
אביא כאן סיפור אחד מתוך רבים שהופיעו בספרו "אבק דרכים" (ספר ראשון) שיצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת התש"ד ( 1944 ) ונסב סביב מסעותיו במזרח התיכון. הצילומים בספר , בעיקר מהביקורים בסוריה, הם של חברו מורה הדרך דוד בנבנישתי, חוקר ומורה דרך ירושלמי מיתולוגי. כאן, בדומה לספרו החשוב על ארץ ישראל, הוא מביא תיאור מדעי ופופולרי על מה שראו עיניו במסעיו. והוא סייר ברוב מדינות ערב השכנות ופקד קהילות יהודיות רחוקות וקרובות.
יהדות כורדיסטאן זכתה בידיו האמונות של ד"ר אברהם ברוור לטיפול מיוחד בספרו "אבק דרכים" הן בפרקים שנתפרסמו בשנת 1944 והן בסיכום של ספרו.
הוא מספר על תופעת העבדות בקרב יהודי כורדיסטאן במחצית הראשונה של המאה העשרים :
"בשובי לירושלים לאחר מסעי הראשון בעיראק, היה ליבי נתון קודם כל ליהודי קורדיסטאן. ערכתי תזכירים בעברית ובאנגלית ושלחתים למוסדות לאומיים ודתיים בירושלים, בלונדון ובפאריס. סיפרתי בהם על היהודים בהרי קורדיסטאן המשועבדים לאדוניהם, כאשר היו האיכרים ברוסיה לפני שנת 1863. תבעתי פעולה לשחרורם מעבדותם ולהעלאתם לארץ ישראל, כי אנשי עבודה המה. לבשתנו עלי לגלות שאנשי שלומנו לא נזדעזעו. נקבע, אמנם, מספר קטן של סרטיפיקטים בשבילם, אבל גם אלה לא יכלו להגיע לתעודתם".
"יהודי קורדיסטאן שבארץ ישראל אינם מאנשי ההר אלא מן הגבעות הקרובות אל השפלות . הם לא טעמו את טעם העבדות מימיהם, ואין בתוכם משכילים מסוגלים לתבוע את זכות אחיהם. המשכילים ביותר שבהם מרביתם שמשים ושליחים במוסדות ציבורים בירושלים, שאלתי שמש אחד מהם מהיכן הוא . מעמדיה – ענה".
– ההיו בעמדיה יהודים עבדים לאגא הקורדי ?
– בעמדיה לא היו אדוני אבל בנרבה היו
עמדיה ממזרח לזאכו היא ונרבה ממזרח לעמדיה בשטח העיראקי. הבוטנאי המנוח איג (אלכסנדר איג שהקים את הגן הבוטני בהר הצופים בשנות השלושים של המאה הקודמת ) שהתאכסן בבית אגא קורדי בשעת ביקורו בעיראק בראש משלחת מדעית שהוזמנה על ידי הממשלה העיראקית, ראה שם יהודים מושפלים ומשועבדים.ידיעה זו אישרו לי אחר כך גם חבריו של מר איג במשלחת – יבדלו לחיים – מר זהרי ומר דובדבני.
לא עלה בידי לברר מה מספר העבדים היהודים . בוודאי אינו רב כי במקום שם יש תחנת משטרה עיראקית לא יעיז עתה אגא קורדי לשעבד את עבדיו כמלפנים, אפילו אם הם מקנת כספו.
ממפה סטטיסטית משנת 1930 מעתיק אני את מספר היהודים בנפת ההר : זאכו 1471 מרביתם בעיר גופה, עמדיה 812 , דהוק 843 , עקרה (עקרון) 1000 , רובנדוז 250 , ראניה 117 , פזורים בפנים ההר רובם בוודאי עבדים. קוי סנג'ק 302 , סולימניה 900, מרביתם בעיר, צ'מצ'מל 5 בתוך 12000 קורדים, חלבג'ה 400 , בפנים ההר , בהם בוודאי עבדים רבים, כיפרי 722 , חנקין 1065, מרביתם בעיר, מנדלי 367 .
אין לקבוע בדיוק את מספרם של המשועבדים אבל עובדה היא כי גם כיום עוד יש יהודים משועבדים בעיראק, באותם המקומות אשר יד השלטון על התחתונה שם. חבר הלאומים בז'נבה וממשלת ארה"ב דאגו לעבדים שבליבריה ואילו ליהודים המשועבדים בקורדיסטאן לא דאגו אפילו אחיהם בני עמם.
(שם, ע"מ 268 -269 )
85 שנים לתזמורת הפילהרמונית
האמרה: הניצחון הוא נחלת הכלל והכשלון הוא יתום יאה להנצחה הלוקה בחסר של ברוניסלב הוברמן, מייסדה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שחוגגת 85 שנות פעילות.
האיש שהקים את התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית (פלשתינית) היה הכנר הווירטואוז ברוניסלב הוברמן שחש, בשנות השלושים של המאה הקודמת, כי הנה באים ימים רעים והוא החל לקיים מבחני קבלה לתזמורת כשהוא מנצל את מעמדו הרם בצמרת המבצעים הקלסיים העולמיים של המאה הקודמת.
תכלית המבחנים הייתה לבחור את הטובים ביותר ואלה שנבחרו ניצלו מן המשרפות שהכין היטלר ליהודים ובהם מאות ואולי אלפי מוסיקאים מופלאים.
איך הגיע למעמדו ? זה סיפור שכל חובב מוסיקה קלאסית בכלל ונגינת כינור מכיר.
הוא נולד בעיר הפולנית צ'נסטוחובה וזוהה כילד מוכשר במיוחד בעודו ילד קטן. הרוזן העשיר ולדיסלב זמוייסקי העניק לו כינור סטרידווריוס יקר ערך. לאט לאט נודע שמו גם לכנר הוירטואוז יוזף יואכים, שהיה מקורב למלחין יוהאנס ברהמס, והוא שמע את נגינתו כשהוא בן 9 שנים.
הילד הזה יכול לבצע את הקונצ'רטו שלך לכינור אופוס 77 , אמר יואכים לברהמס.
והילד ניגן את היצירה הזאת כשברהמס , שהיה מאחורי הקלעים, מזיל דמעות אושר.
מכאן הייתה דרכו לתהילה סלולה. בשנת 1936, כשיזם הקמת תזמורת פילהרמונית בארץ ישראל, שתהיה מקום לעשרות מוסיקאים שסולקו מהתזמורות הגדולות באירופה, עם עליית היטלר לשלטון.
הוא הציל עשרות נגנים מן המשרפות ויסד את התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית שהובילה להקמת התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
בצ'נסטחובה הפולנית נושאת התזמורת את שמו של בן העיר ברוניסלב הוברמן היהודי – פולני ואילו בישראל התזמורת הפילהרמונית לא הנציחה את שמו של מייסדה כפי שראוי. שמו מופיע בפתיח של כפתור "אודות" התזמורת. זהו.
סיפור תמונה / סומייל
הכפר הערבי סומייל , שעל אדמותיו יושבו עולים חדשים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, פונה בכוח , כל הבתים נהרסו ובמקומם יש כעת בור ענק ונערכות עבודות לחפירת יסודות לבנייני מגורים של עשירי ישראל.
התושבים טענו כי הבתים שלהם נבנו לאחר שהובאו לכאן על ידי המוסדות המיישבים.
הצלם הנס פין הנציח את מחנה האוהלים של הפליטים שיושבו במחנה סומייל ב 11 בדצמבר 1947 .
מעניין מי הם האנשים שמופיעים בתמונה זו ואיפה הם היום.
